פרשת פקודי: הכפילות של פרשות ויקהל פקודי

הכפילות של פרשות ויקהל פקודי

ההבדלים בין שני זוגות הפרשות                                   

פרשות ויקהל - פקודי הן חזרה מפורטת על פרשות תרומה - תצוה. פרשות תרומה וויקהל עוסקות בעשית המשכן וכליו, ופרשות תצוה ופקודי עוסקות בבגדי הכהנים. ההבדל בין תרומה ותצווה לבין ויקהל ופקודי הוא, שהראשונות מתארות את ציווי ה' למרע"ה, ואילו השניות מתארות את העשיה כדבר ה'.

ישנם אחד עשר הבדלים בין הציווי לביצוע, ובספר "אוהל יהושע" טוען שהם נבעו כתוצאה מירידת עם ישראל בחטא העגל [תלוי במחלקת התנאים והראשונים האם צוו על המשכן

לפני חטא העגל או לאחריו]. דוגמא אחת שמובאת בזוה"ק היא, שבפרשת תרומה כתוב "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ואילו בפרשת ויקהל כתוב "קחו מאתכם תרומה לה'". המילה "מאתכם" באה למעט את הערב רב, שמכיוון שהחטיאו את ישראל [לפי הזוה"ק רק הערב רב חטאו בחטא העגל] נענשו, ולא זכו שמתרומתם יבנו את המשכן.

צריך להבין מדוע התורה, שמקמצת במילים ובאותיות, "מיתרת" לכאורה שתי פרשיות שלמות?

חזרה על "כאשר צוה ה'"

תשובה מסוימת לשאלה זו נלע"ד בעזה"י נעוצה בשאלה אחרת: מדוע בפרשת פקודי התורה חוזרת עשרות פעמים על כך שבני ישראל עשו בדיוק "כאשר צוה ה' את משה"[בשינויים 'קלים'], ובסוף כל פרשיה ופרשיה [דהיינו סוף כל פרט ופרט מהמשכן וכליו] מופיעות מילים אלו?

הסבר דברים אלו נלע"ד בעזה"י שכך הוא: בפרשת משפטים עם ישראל צווה במצוות שכליות, העלולות להטעות ולהוביל למחשבה, שלשכל האנושי יש מקום בציווי האלקי ואפשר לעבוד את ה' על פי שכלנו. בדבר זה טעה עם ישראל וחטא בחטא העגל, כהסברו של ריה"ל בספרו "הכוזרי" שזהו יסוד חטא העגל, ולכך קרא לו "שורש האמונה ושורש הכפירה". כך גם עולה מהסבר הרמב"ן עה"ת חטא זה. [עיין בדברינו בפרשת כי תשא].

לאחר הטעות והחטא היה צורך לחנך את בני ישראל באותו דור ובדורות הבאים לכך שאין כלל שייכות לשכל האנושי בציווי האלקי באף תחום, ואי אפשר לעבוד את האלקים אלא רק על פי ציווי האלקים, ואפילו לא בתחומים שנראים רחוקים מאוד מעבודת ה' כמו בנית משכן שלכאורה שייך להנדסאים. לכן הקב"ה, המחנך האמיתי, האריך בדברי התורה וייתר שתי פרשיות, ללמדנו יסוד חשוב זה, שצריך לעשות בדיוק כפי שציוה ה' את משה, וכמו שבני ישראל עשו במשכן.

אילו היו בני ישראל משנים מציווי ה', ואפילו רק בפרט קטן בעשיית המשכן והכלים - לא היתה השכינה שורה במשכן. רק משום שבני ישראל עשו בדיוק כפי שציוה ה' בכל פרט ופרט באופן מדויק, זכו שתשרה שכינה במעשי ידיהם, כמו שפרשת פקודי מסיימת "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן", ולכן, אחרי עשיית כל פרט ופרט מופיעות המילים "כאשר צוה ה' את משה".

"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי"

יסוד זה של שמיעה מוחלטת לציווי ה' שזור בכל חלקי ספר שמות: בפרשת שמות; בפרשת כי תשא ובסוף הספר, בפרשת פקודי. בפרשת כי תשא לאחר חטא העגל, מרע"ה עומד בתפילה לפני הקב"ה ומבקש "וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה… ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך…" (לב,לא-לב), והקב"ה עונה לו "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (לב,לג). כלומר, בני ישראל חטאו ולא אתה ולכן רק אותם אפשר למחות ולא אותך. לעומת זאת, בסוף הענין, כאשר מרע"ה התפלל "וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (לד,ט), תגובת הקב"ה היתה "הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת" (לד,י), כלומר, מחילה גמורה וכריתת ברית עליה [עיין שיטת רש"י בפרשה זו, האם הקב"ה סלח לחטא בני ישראל, ומתי].

ההסבר לענ"ד בעזה"י כך הוא: כאשר מרע"ה התפלל לקב"ה שיסלח לחטא העם ולא לחטאו, שכביכול הוציא עצמו מהכלל, תגובת הקב"ה היתה בהתאם "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". כלומר, הרי לשיטתך "הם" חטאו ולא אתה, ואם כן, לא תוכל לכפר על החטא "שלהם". אבל לבסוף כאשר מרע"ה התפלל על "עוננו ולחטאתנו" - שהכניס עצמו לכלל, הקב"ה מחל מחילה כמעט גמורה לבני ישראל ואף כרת על כך ברית.

עיין במאמר "הקשר הנפשי בין המנהיג לעמו" בפרשת בשלח, שגם מרע"ה ביחס למדרגתו הענקית היה נגוע במקצת בהכנסת השיקול האנושי לצו האלקי, [אחר בקשת סליחה ומחילה, בזה שהציל את מיכה מחומת הלבנים במצרים, והוציא את הערב רב ממצרים], בתור מנהיג של אומה שנגועה בחטא זה עד כדי חטא העגל. זהו חלק מגדולתו של מרע"ה שהיה משפר את עצמו, ולומד מהקב"ה במה הוא טועה ומתקן את עצמו, עד שזכה שהקב"ה יסכים לדבריו [שבת פז. שבשלשה דברים זכה מרע"ה שאמר מדעתו והקב"ה הסכים על ידו]. כלומר, הגיע להתבטלות מוחלטת כלפי השכל האלקי עד שהאלקי היה מתגלה בשכלו בצורה שלמה.